החלטה בתיק רע"פ 178/04

           כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בירושלים בת.פ. 3326/00 כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בניגוד לסעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בית-משפט השלום (כב' השופט ר' שטראוס) זיכה את המבקש, בקובעו, כי לא התקיים במבקש היסוד הנפשי הנדרש לשכלול עבירת התקיפה.

           לאחר זיכויו, הגיש המבקש לבית-משפט השלום בירושלים בקשה לחייב את המשיבה (להלן: המדינה) בהוצאות בעקבות זיכויו בדין, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, וזאת מתוך מספר טעמים: הימנעות המשטרה מביצוע הנדרש למניעת האירוע נשוא כתב האישום; חקירה לא ממצה ואיחור בהגשת כתב האישום; התמשכות ההליכים עד לזיכוי.

           בית-משפט השלום (כב' השופט ר' שטראוס) דחה, ביום 11.8.03, את הבקשה, בקובעו, בין היתר, כי אין ספק, כי על-פי התשתית הראייתית שהייתה בפני המדינה היה יסוד להגשת האישום, שהרי המבקש הודה בכך, שידו פגעה באפו של אחיו ומה שהביא לזיכויו היה האמון אשר ייחס בית-המשפט לטענתו שפגיעה זו לא הייתה במתכוון. עוד הוסיף וקבע בית-משפט השלום, כי לא אחת במהלך הדיון המשפטי, לא תרם המבקש ליעילות הדיון וסיומו המהיר ואף נעשה על-ידו כל מאמץ כדי לדחות את הדיון ולהקשות על מהלכו (להלן: ההחלטה).

           על החלטת בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 7637/03). בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים י' הכט, מ' רביד ו-א' אפעל-גבאי) דחה, ביום 31.12.03, את הערעור, בקובעו, כי לא נמצאה עילה להתערבותו, שכן החלטת בית-משפט השלום מנומקת ויישמה כדבעי את ההלכות של בית-משפט זה בנושא פסיקת הוצאות למבקש שזוכה. כמו-כן, חייב בית-המשפט המחוזי את המבקש בתשלום הוצאות משפט למשיבה בסכום של 1,500 ש"ח.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. עוד הוסיף וטען המבקש, כי בעצם הטלת תשלום ההוצאות למדינה יש משום קיצוניות עמוקה ואף הפליה בנוגע לפסיקת הוצאות בערעורים שמתקבלים לעומת ערעורים שנדחים.

           מנגד, תומכת המדינה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           אשר לבקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין - עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

           אשר לחיוב המבקש בהוצאות הערעור - גובה ההוצאות שיש להטיל על מבקש נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט הדן בעניין. בהעדר שאלה משפטית ממשית בדבר אופן קביעת גובה הסכום, אין הצדקה למתן רשות ערעור (ראו והשוו רע"פ 2711/97, 2712/97 רוזנטל ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, י' בשבט תשס"ד (2.2.2004).

                                                                                                     ש ו פ ט 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: